לפני שזה הפך לסולם ה-10 לזוגיות, זו הייתה הדרך שלי.

בגיל 22 וחצי

בגיל 22 וחצי, כשעוד גרתי אצל ההורים, הכרתי בחורה מהצפון.

הדייט הראשון היה מדהים. הייתה זרימה, התלהבות, ניצוץ. מהר מאוד הפכנו לזוג, ובהתחלה זה באמת הרגיש טוב.

אבל מתחת לפני השטח היה משהו שלא ידעתי להסביר אז.

פחדתי לשאול על העבר שלה.
פחדתי לדעת יותר מדי.
פחדתי שכל פרט קטן ייכנס לי לראש ולא יעזוב אותי.

אז עשיתי את מה שהרבה גברים עושים כשהם לא יודעים איך להתמודד:

לא שאלתי.
לא שיתפתי.
לא דיברתי באמת על מה שעובר עליי.

בהתחלה זה נראה כאילו אני פשוט “זורם”. אבל בפועל, לאט לאט התחלתי להיעלם.

המקום שבו איבדתי את עצמי

הזוגיות שלנו הפכה לשגרה סגורה. עישון, טלוויזיה, הסתגרות, פחות חיים, פחות אנרגיה, פחות אני.

מבחוץ אולי זה נראה רגיל. בפנים הרגשתי שאני הולך ונכבה.

בכל פעם שמשהו הפריע לי, שמרתי בבטן. לא כי לא היה לי מה להגיד, אלא כי פחדתי שאם אגיד את האמת, זה יהפוך לריב.

וככה נוצר דפוס רעיל:

אני שותק.
צובר.
מתרחק.
מחכה שזה יתפוצץ.
ואז מתפרץ בחזרה.

במקום תקשורת הייתה דרמה. במקום ביטחון הייתה תלות. במקום זוגיות בריאה, הייתה מערכת יחסים ששאבה ממני את החיים.

המשפט שטלטל אותי

הרגע ששינה לי משהו בפנים הגיע מאחי התאום.

הוא הסתכל עליי ואמר לי:

וזה כאב.

כי הוא צדק.

גם אני כבר לא הכרתי את עצמי.

הייתי מבואס, סגור, שומר הכל בפנים, ומנסה להציג לעולם שהכל בסדר.

ועדיין, היה לי קשה לעזוב. כי אהבתי אותה. כי פחדתי לאבד אותה. כי חלק ממני האמין שאולי ככה זוגיות אמורה להרגיש.

עד שהבנתי משהו פשוט וכואב:

הבחירה הראשונה בעצמי

באותה תקופה החלטתי לעשות צעד שהיה חשוב לי מאוד: להירשם לקורס NLP, הצעד הראשון בדרך שלי להיות מטפל.

הייתי נרגש. הרגשתי שסוף סוף אני עושה משהו בשביל עצמי.

אבל כשסיפרתי לה, במקום לקבל תמיכה, הרגשתי התנגדות.

ושם משהו בי התעורר.

הבנתי שאני לא יכול לבנות זוגיות בריאה אם כדי להיות בה אני צריך לוותר על עצמי.

הפחד להתחיל מחדש

אחרי הפרידה לא רצתי מיד לקשר חדש.

האמת? פחדתי.

פחדתי לחזור על אותן טעויות.
פחדתי לשתוק שוב.
פחדתי לרצות שוב.
פחדתי למצוא את עצמי עוד פעם במקום שבו אני לא אומר מה אני מרגיש, עד שאני כבר לא מזהה את עצמי.

במשך תקופה הסתובבתי עם שאלה אחת בראש:

ואז התחלתי לעשות עבודה אמיתית עם עצמי.

התחלתי להבין מה באמת קרה שם. למה שתקתי. למה פחדתי. למה ניסיתי לרצות. ולמה לא ידעתי לשים את מה שכואב לי על השולחן.

לאט לאט הבנתי:
הבעיה לא הייתה זוגיות.
הבעיה הייתה הדרך שבה אני נכנסתי לזוגיות.

ואז הכרתי את הילה

כשפגשתי את הילה, החלטתי לעשות משהו אחר.

לא להסתיר.
לא לשחק אותה חזק.
לא לשמור בבטן.
לא להתאים את עצמי אליה כדי לא לאבד אותה.

כבר מההתחלה בחרתי להיות אמיתי.

ואז הגיע מבחן קטן, אבל משמעותי.

בוקר אחד היא סיפרה לי שישבה בבר עם ידיד.

בשנייה אחת הרגשתי את הגוף שלי משתנה. האנרגיה ירדה. המחשבות התחילו לרוץ. הפחד הישן חזר.

כתבתי לה בכנות שזה נגע לי במקום רגיש, שאני לא לגמרי יודע למה, אבל שאני לא רוצה לשמור את זה בבטן.

והתגובה שלה שינתה לי עוד משהו בראש.

היא לא תקפה.
היא לא התרחקה.
היא לא הפכה את זה לריב.

היא שמחה ששיתפתי, הסבירה לי מה באמת היה, והשיחה הזאת לא הרחיקה בינינו אלא קירבה בינינו.

משם נולדה הדרך שלי עם גברים

מאז, זה הפך להיות הבסיס של הדרך שלי.

זוגיות בריאה לא נבנית מזה שאתה מסתיר. לא מזה שאתה מרצה. לא מזה שאתה משחק דמות. ולא מזה שאתה מוותר על עצמך כדי שמישהי תישאר.

זוגיות בריאה נבנית כשאתה יודע להביא את עצמך באמת. לדבר גם כשלא נוח. להיות כנה בלי להפוך את זה למלחמה. ולהוביל קשר ממקום רגוע, בטוח ובוגר.

וזה מה שאני עושה היום עם גברים.

אני עוזר להם לצאת מהלופ של פחד, ריצוי, שתיקה וחוסר ביטחון, ולבנות זוגיות בריאה, טובה ואוהבת בלי לאבד את עצמם בדרך.

לא מתיאוריה.
מהחיים.
מהדרך שעברתי.
ומהעבודה עם גברים שגילו שגם הם לא צריכים להפוך למישהו אחר כדי להיות בזוגיות.

הם צריכים ללמוד להיות הם, בצורה ברורה, בטוחה ואמיתית יותר.